אם היינו צריכים לציין את המצווה הבולטת בחג הפסח, בוודאי היינו מציינים את אכילת המצות. 10 דברים שרציתם לדעת על המצה.

א.  בספר שמות (פרק י"ב) נאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" ובהמשך "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו'", "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב". ובפסוק ל"ט: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ …וגו'". המילה מצה-מצות מוזכרת למעלה מ-50 פעמים במקרא.

ב.  נשאלת השאלה מה מקור השם מצה ? יש האומרים מן השורש מצי, שפירושו הוצאת הנוזלים מתוך דבר מה. איכא דאמרי נצי פירושו עשיית דבר מה במהירות. אכן נאמר בתורה על המצות אמות י"ב פסוק ל"ט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם". במסכת כלים (פרק י"ז משנה ט"ו) מוזכר המושג "עור המצה", גם הרמב"ם במשנה תורה ספר טהרה,הלכות כלים (פרק ב' הלכה א') אומר: "העושה כלי מן עור המצה שלא נתעבר כלל ..", בשני מקרים אלה הכוונה לחומר בלתי מעובד, גם המצה נאפתה מחומר לא מעובד בצורה הרגילה לאפיה.

ג.  ציינו את מצוות אפית המצות לפסח, אבל קדמה ליציאת מצרים, אירוח המלאכים בבואם להתארח אצל לוט שם נאמר (בראשית פרק י"ט פסוק ג'), "ויפצר בם מאד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו", המצות נאפו כי לוט מיהר להכין הכיבוד לאורחיו. מהירות הכנת הכיבוד והגשת מצות חוזרת אצל גדעון (שופטים ו' פסוקים י"ט עד כ'): המלאך מבקר אצל גדעון והוא אומר למלאך: "אל נא תמוש מזה עד בואי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך….וגדעון בא ויעש גדי עזים ואיפת קמח מצות ..וגו'. גם בתקרובת של בעלת האוב למלך שאול (שמואל א' פרק כ"ח) "ולאשה עגל מרבק בבית ותמהר ותזבחהו ותיקח קמח ותלש ותאפהו מצות". המשותף לכל הסיפורים הנ"ל רקע מהירות והחיפזון בהכנה.

ד.  רבותינו וחכמינו חלקו בדבריהם על עיקר מהותה של מצוות אכילת המצה. עיקר המחלוקת היא מתי ומהו זמן אכילת המצה בפסח. האם חובת האכילה היא בכל שבעת ימי החג? כאמור: "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" או מצוות אכילת המצה הינה רק ביום הראשון של החג, כאמור: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב, תאכלו מצות". מיעוט הפוסקים ובראשם הגר"א פסקו כי מצוות האכילה של המצה כל שבעת הימים, רוב הפוסקים חלקו על כך כי האכילה בלילה הראשון, דהיינו בליל הסדר היא החיוב הקובע. ומי שאכל מצה בלילה הראשון קיים המצווה.

ה.  הנושא השני שעליו חלקו רבותינו היה מהי כמות המצה שעלינו לאכול כדי לקיים המצווה כהלכתה. חז"ל קבעו אכילת מצה כזית. הכוונה לגודלו של זית בינוני. כים המקובל הינו כי אכילת 17 סמ"ק מצה או 28 סמ"ק מצה, מוציאה האוכל ידי חובה. יש מחמירים הקובעים מידה של כ-50 סמ"ק. השאלה הנוספת היא האם די באכילה אחת כדי יציאת חובה של קיום מצוות אכילת מצה? המקובל על רוב הפוסקים כי יש לאכול כשיעורו של זית בברכת המוציא לחם מן הארץ, פעם שניה אכילה כזית במצוות "כורך", ופעם שלישית בקיום "צפון" דהיינו באכילת האפיקומן בסוף הארוחה, זכר לקורבן הפסח. רבים מחמירים הן בכמות המצה והן ב"מהירות" אכילתה דהיינו פרק של כ-2 דקות. נציין כי על המחמירים להיזהר בנושא בכל הקשור לילדים וזקנים כדי שח"ו לא יפגעו.

ו.  נושא בעל חשיבות מרובה הינו איסור אכילת המצה בימים שלפני חג הפסח, בדגש חמור על ערב החג. במסכת פסחים בירושלמי (פרק י' הלכה א') נאמר: "אמר רבי לוי, האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה". "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה ביכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות". עדיין נותרה השאלה ממתי בערב פסח חל איסור אכילת המצה? הרמ"א פסק כל היום וכך נוהגים בני עדות אשכנז. יש שפסקו מחצות היום, יש פסיקה שאומרת מהשעה בה חל איסור לאכול חמץ. ישנן עדות שאסרו על עצמן אכילת מצה מראש חודש ניסן. כאן נציין כי אלה הנצרכים לאכול מצה בערב חג (מסיבות רפואיות וכשדוגמתן), או כשחל ליל הסדר במוצאי שבת, הפתרון הוא "מצה עשירה" זו שנאפתה במיץ ענבים או ביין או הקרויה היום "מצת ביצים".

ז.  מעבר לסיפור ההיסטורי של אפיית המצות בעת יציאת מצריים, למצה יש משמעויות רוחניות רבות. "לחם עוני" הסמליות של ההסתפקות במועט, הענווה שכה חשובה בהוויה היהודית. רבים ראו בצורה הנפחית של המצה שהיא רזה וצנומה ואינה טופחת כמאפי החמץ, סמל לצניעות, אי גאווה וישות עצמית. המהר"ל ראה במצה סמל מובהק לחירות, המצה ששומרת על צורתה המקורית ואינה משתנה מהשפעת השמרים כפי שמשתנה הלחם. לא לשווא אנו מדגישים בהגדה את הפסוק: "הא לחמא עניא".

ח.  מחלוקת חכמים הייתה מהי ברכתה של המצה בפסח עצמו? כרקע לויכוח נציין כי בשאר ימות השנה היו פוסקים שאמרו שכיוון שצורתה של המצה היא דקיקה ופריכה, ונראית כרקיק או כחטיף, ברכתה: "בורא מיני מזונות". לכולי עלמא בליל הסדר כיוון המצה הינה חלק עיקרי של הסעודה, דינה כלחם לכל דבר וברכתה: "המוציא לחם מן הארץ". הרב מרדכי אליהו זצ"ל קבע כי המצות שנאפו עבור חג הפסח ברכתן המוציא, עד פסח שני (י"ד באייר). מתאריך זה ואילך ברכתן מזונות. על מצות שנאפו מלכתחילה כחמץ ברכתן "מזונות" כל השנה.

ט. לתהליך אפיית מצות הפסח, תילי תילים של הלכות הן בתלמוד והן בפוסקים בהמשך הדורות. ההלכות עוסקות החל מהקמח ממנו נאפות המצות, המשך במים המשמשים בתהליך האפייה וכמובן תהליכי אפית המצות עצמן. בעבר כמובן כולן היו עבודות יד, בעוד שבדורות האחרונים אפית מצות באמצעות מכונה. ההקפדה העיקרית הינה שלבי האפייה וזאת כדי שהבצק לא יעמוד ולו לשניות בודדות כדי שלא יהפוך לחמץ ח"ו. מרגע מגע המים בקמח ועד הכנסתו לתנור, החובה להקפדת יתר שהתהליך מהלישה ועד סיום האפייה יסתיים תוך 18 דקות. ההידור במצוות המצות הינה המצה השמורה , זו שמעת הקציר המבוצע בד"כ על ידי יראי שמים , הטחינה ושמירת הקמח שלא יהיה לו שום מגע עם מים. הקפדה זו בסיסה הפסוק: "ושמרתם את המצות". האפייה על פי ההלכה נעשית בשימוש של "מים שלנו". המים נשאבים ושוהים לילה שלם בכלי מיוחד. חוויה מיוחדת היא להצטרף לאדמו"רים היוצאים לבארות מים לשאוב מים לאפיית מצות. המהדרין מן המהדרין שביניהם אופים המצות בחצות היום של ערב החג. נספר אפייה ייחודית הינה בעדה האתיופית. שם נהגו הנשים לאפות את מצות (הקיטא), האפייה הייתה בתנור מיוחד שנבנה לצורך מצות הפסח, האפייה נעשתה בהשגחה צמודה של הקייסים, הם ההנהגה הדתית של העדה.

י.  המחלוקת המתקיימת עד היום הינה בנושא: "המצה השרוי" או כביטוי באידיש "געברוקטס". הויכוח נוהג בעיקר בעדות אשכנז. אצל מרבית החסידים אין נוגים להרטיב המצות. אלה נמנעים מאכילת קופטאות (קניידלעך) במרק, או נמנעים מלהכין "מצה ברייט" (מצה מטוגנת). הם רואים המצה השרויה זו שהופכת במגע עם הנוזלים חמץ. חומרה זו הינה רק מהמאות האחרונות ואין לה ולו רמז בפוסקים הקדומים.יש המקלים במאכלים בהם המצה טבולה ביין או במי פירות. נציין כי חסידויות הגרות בחו"ל, נוהגות ביום השמיני של פסח (איסרו חג של שביעי של פסח), לאכול שרויה. בשנים האחרונות המצה מקבלת חידושים רבים, מצה עם שוקולד, מצה מחיטה מלאה, מצות ביצים ועוד ועוד. והעיקר שנזכה בקרוב להקריב קרבן פסח ולאכול מצות מצווה בבית מקדשנו.